לאחר המלחמה: חוסר שקט גדול 

אי שקט מלווה אותי כשאני חושב על החירות היתרה בה נהג ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, כשמינה את עמיר פרץ, אדם ללא רקע של ניהול מערכות קריטיות ומורכבות, לנהל את תיק הביטחון ולפקד על צה"ל. זו הייתה החלטה חסרת אחריות.
מה היא מעידה על תהליך קבלת ההחלטות של שניהם?
אי השקט אצלי גבר, כשנזכרתי כי בראשות הצבא ניצב רב אלוף שבמרבית שנותיו בצה"ל צמח וניהל את קרבות חיל האוויר שאינם הגורם המכריע גם במלחמות ההווה. וכיוון ש"במקרה" לא מונה גם למשרד הביטחון מנכ"ל בעל רקע בטחוני על מנת שיחנוך וילווה את ה"שר הירוק" שהגיע למשרד, התפללתי שיקרה אחד משני דברים: לא יקרה דבר חריג בתחום הביטחון או שיתברר כי עמיר פרץ ניחן בסגולות שלא ידעתי עליהם. שתי התפילות לא נענו. יתרה מכך, למרבית התמיהה התברר שכל דבר שהיה עלול להשתבש ולא לפעול, אמנם השתבש ולא פעל.
שאלתי את עצמי איך הניחו אלופי המטכ"ל, שרובם כיהן בתפקידי שדה בתחום היבשה, לרב אלוף מחיל האוויר להמליץ לדרג המדיני הבלתי מנוסה על תחילתה של מלחמה? האם אלופי המטכ"ל הם חותמות של גומי לדברי הרמטכ"ל ומעדיפים לא להרוס את ההרמוניה בדיונים או שלא העריכו נכון את יכולת צה"ל והאויב? שתיקת האלופים - מדאיגה אותי מאד!
אי השקט העצים אצלי, כשהתברר לי בדיעבד כי פיסות המידע שהיו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, על אי המוכנות של צה"ל (בציוד, באימונים, במודיעין על מוכנות האויב, בשינוי שחל בשדה המערכה בו טנקים וארטילריה הם פחות יעילים מול קומנדו וטילים במעבה האדמה, בהבנה שהעורף הלא מוכן יצטרך לספוג זמן ממושך טראומות ואובדן) לא מנעו ממנו להכריז על מלחמה ולהגדיר בפומבי מטרות שאינן ברות השג.
זו הייתה החלטה שגויה. מה מעידה החלטה כזו על כושרו של המחליט?
וכששמעתי במהלך המלחמה כיצד מתנהל הטיפול בשדה המערכה ובעורף במשך זמן כה ארוך, הבינותי כי רק המילה מחדל מקיף יכולה לתאר את שמתרחש. יותר מדי אנשים לא תפקדו בצורה סבירה בתחום אחריותם. ואולם, לכל אחד מהם היו הסברים מדוע הוא נהג כהלכה.
למזלנו, הייתה זו מלחמה בעלת היקף מצומצם. מעין תרגיל על מודל על מנת להראות לעם ישראל את הכתובת על הקיר: כעת אנחנו לומדים עד כמה אין אנו מוכנים למלחמות ההווה. ומתחילים להבין מה חסר לנו, וזאת עוד לפני שועדת הבדיקה סיימה את דיוניה. לרוב האוכלוסייה, ברור מי צריך להסיק מסקנות אישיות ולעזוב את תפקידו. אבל, הזמן היקר חולף ואיש לא עוזב! אף אחד לא קם ומודה!
חוסר השקט ואי האמון הולכים ומתגבשים אצלי גם כעת. חודשיים לאחר הפסקת האש, נראה לי כי האויב מפיק את הלקחים במהירות רבה יותר מאשר אנו.
מולנו, ניצבים כעת שלושה אויבים קרובים ופעילים, ושני "שחקנים" מסייעים.
בצפון, נמצא החיזבאללה המקבל לגיטימציה ברורה משלטונות לבנון. לדידם, החיזבאללה הוא חלק מצבא לבנון, אם מאזינים לנבייה ברי בנאומו מהשבוע החולף. מתקבל הרושם כי בזמן המתאים למנהיג חיזבאללה, ומסיבה שהוא יחליט עליה, יכול הגבול הצפוני, בתיאום עם הדרומי, להתלקח מחדש. אספקת הנשק שמקורה מאיראן, דרך סוריה, לטובת החיזבאללה נמשכת. למרות כל מיני הצהרות מלומדות אצל הדיפלומטים שלנו, אנו למדים באופן הברור ביותר ש"כוחות האו"ם" וכוחות "צבא לבנון", אמנם משוטטים בשטח, אך אינם מתערבים.
בדרום, ברצועת עזה, נמצא החמאס שלמרות חמישה חודשי מערכה בהם צה"ל פועל בתוך הרצועה, עדיין נמשכים שיגורי הטילים לשטח ישראל. עובדה. זוהי רק שאלה של זמן עד שאחד הטילים יפגע בריכוז אוכלוסיה בישראל ויגרום לנזק קשה. אפקט דומה לטיל שפגע בקבוצת החיילים ליד כפר גלעדי או בעובדי הסדנה של הרכבת בחיפה. כשיקרה המקרה הבלתי נמנע, תצטרך ממשלת ישראל לומר שוב כל מיני משפטים חריפים שיכללו שוב את המילים חסרות הכיסוי: עד כאן.
בנוסף, מצויה סוריה שהבינה ממלחמת לבנון השנייה כי נקרתה לה הזדמנות לשנות את מעמדה ב"עולם החדש", כמו בשנות השלושים המאה שעברה. בעולם זה, מי שמאיים, זוכה מיד להבנה ולהצעות של מימון וסיוע. אין גורם עולמי שירסן אותו. סוריה הבינה שעליה להפעיל לחץ מסיבי על ישראל וארה"ב על מנת לקבל חזרה את הגולן. אחרת, היא עלולה לפתוח במלחמה. ומאחור, פעילה באופן אינטנסיבי איראן המחמשת, מאמנת ומציידת גם את החמאס בדרום וגם את החיזבאללה בצפון. שחקנית מסורבלת נוספת, מצריים, מסייעת לאויב בכך שאיננה מונעת את "המעבר הבטוח" של ציוד ונשק הזורם דרך מצריים לתוך הרצועה.
להערכתי, זוהי רק שאלה של זמן קצר עד שנשק יעיל יותר נגד טנקים יופיע ברצועה. הגבול בין רצועת עזה (ציר פילדלפי) פרוץ לחלוטין. צבא מצריים שקיבל כביכול את המנדט לשמור על הציר מפני הברחות איננו מבצע את משימתו. מקורות בעיתונות האלקטרונית מדווחים גם על הסכם שנחתם החודש בין שלטונות איראן לממשלת החמאס שנועד להפעיל ברצועת עזה כוח מצויד ומאומן של קומנדו לוחמי חמאס, מקביל ללוחמי החיזבאללה. אוזלת היד של ממשלת ישראל נגלתה כאן להמחשה: השר בממשלת החמאס יצא בשובה ונחת לאיראן דרך ציר פילדלפי כדי לחתום על הסכם עם שר החוץ האיראני שנועד להזרים לרצועיה נשק מתקדם כדי לפגוע בישראל. חוסר העירנות הישראלי לעיתים מדהים.
ישראל לא תעמוד לאורך זמן בפגיעה בכוחות השריון הנכנסים מדי פעם לרצועה, מבלי לפקח בעצמה על המצור הצבאי על גבולות הרצועה בים וביבשה. היא גם לא תוכל לספוג ירי של רקטות לשטח ישראל שיהפוך להיות מדויק וקטלני יותר.
ממשלת ישראל הנוכחית, בחוסר התגובה שלה, יוצרת רושם ברור אצל אויבנו כי יכולתה הצבאית נסדקה. אמנם לרשותנו הצבא החזק ביותר באזור, אולם, גילינו שאין לנו הנהגה בקיאה, מנוסה ומקובלת שמסוגלת להפעילו ביעילות. ובנוסף, טרם השכלנו למצוא מענה הולם לצורת הלחימה החדשה של האויב שעוקף חלק ניכר ממערכות ההתקפה המשוכללות שלנו באמצעות לוחמה זעירה ומטר של טילים. ההנהגה המדינית וצה"ל טרם הטמיעו את השינוי שחל בשדה המערכה הצבאי וטרם הכינו את תגובת הנגד.
כמו כן, למדנו מזמן לדעת ש"התעריף והחשיבות" שמייחס החמאס ברצועה לחיי אדם ואובדן רכוש, שונה לגמרי מהמנטאליות הישראלית. זוהי נקודת תורפה נוספת שלנו.
והחשוב ביותר, תהליך קבלת ההחלטות: מתי לעשות מה ובאיזו עוצמה - פגום לחלוטין בישיבות של ממשלת ישראל ובמערכת הביטחון שלנו כיוון שאנשים לא מתאימים מצויים בצמתי ההחלטות.
ישראל של חמש השנים האחרונות לא מצליחה להקדים תרופה למכה. היא חייבת קודם לספוג מכה מכאיבה ביותר ורק אז תגיב. זה מצער אבל זהו שכר הלימוד שאנו משלמים על שנים של אי עשייה בתחום הביטחון. בהרחקה שיטתית של אנשים כישרוניים ובעלי יכולת החלטה, שאינם בעלי רקע פוליטי, מרשויות השלטון (כנסת וממשלה), ומחוסר יכולת של ציבור האזרחים לסלק את האנשים שאחראים לכישלון וכעת עוסקים בקרבות הישרדות על המשך הקריירה הציבורית שלהם.

תקוותי שחוסר השקט שאני חש בו - מוגזם או אין לו סיבה. אולם, משאלת נפש איננה נצרת בטחון. ולכן אני שואל בקול רם את כולכם, האם אתם חשים בטוחים עם ההנהגה הנוכחית? האין לכם תחושה של שקט שלפני הסערה? ספרו נא לי מדוע תחושת החוסר בטחון שלי שונה משלכם?!